חינוך בלא כעס
הקב״ה אינו מפתיע אותנו בעונש. הוא מודיע לנו את התוצאות קודם שנתחיל. מה היה משתנה אילו הורים ומלמדים היו נוהגים כך?
תוכן הענינים6 פרקים
אחד הלימודים החשובים ביותר בגידול ילדים ובחינוכם למדים אנו מן הדרך שבה הקב״ה עצמו נוהג בשָׂכָר וָעֹנֶשׁ.
הקב״ה נותן שכר והוא מעניש. אבל יש להתבונן באופן שבו הוא עושה זאת. אינו ממתין עד שנחטא ואז מגיב בכעס. הוא מודיע לנו את התוצאות מראש:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
עוד קודם שמתחילה הדרך, הסדר כולו ערוך לפנינו: מה נדרש מאתנו, מה השכר, ומה תהיה התוצאה.
אין כאן עונש פתאומי, אין התפרצות, אין נגיעה אישית. ולכן כשאדם פוגש לבסוף בתוצאה של מעשיו, הוא יודע שאין היא באה מתוך כעס או כבוד שנפגע. היא חלק מסדר שנקבע מראש, במנוחה, לטובתו.
ומכאן נלמד דבר על הדרך שבה ראוי לבני אדם לחנך.
למה העונש קשה מן השכר
כשהורה מבטיח שכר, הילד מבין בדרך כלל את כוונתו.
“אם תגמור את שיעורי הבית, תקבל פרס.”
הוא יודע שהשכר הוכן בשבילו. הוא יודע שאביו רוצה לעודד אותו.
העונש שונה. כשילד אינו נוהג כשורה והאב מעניש אותו לפתע, אפשר שהילד אינו מרגיש בזה חינוך כלל. אפשר שהוא מרגיש דחייה:
- אבא כועס עלי.
- אבא אינו אוהב אותי.
- אבא רוצה לצער אותי משום שאכזבתי אותו.
גם אם האב אומר “אני עושה זאת מפני שאני אוהב אותך”, אפשר שהילד אינו מרגיש כך. העונש בא בשעת חמום, ולכן הרגיש את הכעס קודם שהרגיש את הכוונה.
ולפעמים אכן מעורבים בעונש כעס, ישות, כבוד שנפגע, או רצון להשיב לעצמו את השליטה.
לכן צריך אדם להיזהר ביותר בענין העונש.
לקבוע את הסדר קודם שאירע דבר
כאן אנו לומדים ישירות מן הקב״ה.
אם התוצאות הן חלק מן החינוך, ראוי לקבוע אותן מראש, כמו את השכר.
קודם תחילת שנת הלימודים, או קודם שמתחילה התכנית, יושב ההורה או המלמד עם הילדים ואומר:
“זה מה שאנו מצפים. לזה אנו שואפים. זה השכר כשנגיע לשם, וזו התוצאה כשלא נגיע.”
וכל זה נאמר במנוחה, בשעה שאיש אינו בצרה.
ועכשיו, כשהילד פוגש לבסוף בתוצאה, הוא יודע:
- אין זו החלטה שנעשתה מתוך כעס.
- אין זה ענין אישי.
- אין זו נקמה.
- זהו הסדר שהודיעו לי מן ההתחלה.
התוצאה אינה עוד ענין של רגשות המבוגר, אלא של סדר שהיה ידוע לכולם.
משל לרמזור אדום. העובר בו מקבל קנס. ואין אדם חושב שהשוטר שונא אותו פתאום. החוק היה קיים עוד קודם שהגיע לצומת.
וכך יכול להיות גם החינוך.
הטעות שרבים מאתנו טועים
הורים ומלמדים רבים אינם קובעים סדר כזה לעולם. הם מסבירים מה הם רוצים, אבל לא מה יהיה כשלא ייעשה רצונם.
ואחר כך, כשמשהו משתבש, הם ממציאים תוצאה במקום: עבודה נוספת, הרחקה מן המוסד, הוצאה מן הכיתה. והילד אינו יודע מאין באה ולמה נבחרה דוקא זו.
בעיניו הדבר נראה מקרי ואישי. אינו רואה מסגרת. הוא רואה מבוגר שהחליט פתאום להקשות עליו את חייו.
וזה פוגם בקשר שביניהם.
אין הילד צריך לנחש מאין בא העונש. עליו לדעת את הכללים עוד קודם שיפגוש בתוצאה.
אם כן, האם לא נעניש?
ודאי שנעניש.
לתוצאות יש מקום אמיתי בחינוך. העולם מתנהג על פיהן, והתורה מלמדת שָׂכָר וָעֹנֶשׁ. אי אפשר לגדל ילדים באהבה ובעידוד בלבד ולהעמיד פנים שאין למעשים משמעות. ילדים צריכים גבולות וסדר. עליהם לדעת שלבחירות יש תוצאות.
אבל האופן שבו באה התוצאה הוא המכריע.
התכלית אינה לבטל את המשמעת. התכלית היא להוציא ממנה את הכעס, את הביזיון, את הפתאומיות ואת הישות.
ילד צריך לדעת שאביו אוהב אותו בשלמות, גם בשעה שהוא נושא בתוצאה.
אהבה ויראה יחד
חז״ל נתנו את המדה:
לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת
היד השמאלית, החלשה, דוחה. היד הימנית, החזקה, מקרבת.
האהבה צריכה להיות הכח החזק. הילד צריך להרגיש בעיקר חום, עידוד וקבלה. אבל בתוך האהבה הזאת יש עדיין גבולות ותוצאות.
היראה אין פירושה לפחד שאביו יתפרץ או שמלמדו יבייש אותו. פירושה לדעת שיש ציפיות, שיש סמכות, ושלמעשים יש תוצאות.
הילד יודע שהמבוגר עומד לצדו. אבל אין פירוש הדבר שהכל מותר.
שני מיני עונש
עונש של תגובה: משהו השתבש, אני כועס, ואני מעניש אותך על מה שקרה זה עתה.
תוצאה שנקבעה מראש: קודם שמשהו משתבש, אני מסביר את הציפיות ואת התוצאות. כשקורה דבר, אני מקיים במנוחה את מה שכבר הסכמנו עליו.
הראשון נעשה בקלות ביטוי לישות של המבוגר. לשני יש סיכוי רב יותר להישאר ביטוי לאחריותו של המבוגר.
וזה מה שאנו למדים מן הקב״ה. אינו צריך לצאת מכליו כדי לקבוע תוצאות. הוא פורש את הסדר בבירור, קודם שנתחיל.
וכן צריך הורה או מלמד להשתדל לעשות:
לקבוע את הסדר בשעה שאתה רגוע.
להסביר אותו בשעה שהילד רגוע.
לקיים אותו כשמגיעה השעה.
ואז, גם כשהילד נענש, יוכל עדיין להרגיש שמי שנותן לו את התוצאה הוא אותו אדם שאוהב אותו, מאמין בו, ואין לו חפץ גדול מלראותו מצליח.
הכתבים של השבוע, בכל ערב שבת
מכתב קצר אחד לפני שבת, ובו כל הכתבים החדשים. לא יותר.