לֵב לָדַעַת

כתבים · חינוך

כשהילד מסרב להשתחוות

המלים אולי מן התורה. אבל למה באמת מבקשים מן הילד להשתחוות: לרצון ה׳, או לכעסו של העומד מולו?

· 4 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים9 פרקים
  1. השוואה מבהילה
  2. האליל שבפנים
  3. מול מה עומד הילד באמת
  4. ילדי דורנו
  5. השאלה שמתחת
  6. כיצד המעגל מזין את עצמו
  7. תקיף מבחוץ, רגוע מבפנים
  8. אותו שלחן, שוב
  9. להישען על אבינו

שעת ארוחת הערב. המאכלים על השלחן, וכולם מתיישבים.

“ברך לפני שאתה אוכל,” אומר האב.

בנו מביט בו ואינו זז.

“אמרתי, ברך.”

כלום.

קולו של האב מתגבר. פניו מאדימות. כל השלחן משתתק. ועכשיו אין זה עוד ענין של ברכה. זה ענין של מי ינצח.

כל הורה ישב ליד השלחן הזה. וכמעט כל הורה שאל אחר כך אותה שאלה: מה לא בסדר עם הילד הזה?

יש שאלה אחרת שראוי לשאול קודם.

השוואה מבהילה

חז״ל אומרים על הכעס דבר שקשה לשמוע.

הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה

שבת קה:

המקרע בגדיו, המשבר כליו או המפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.

והרמב״ם אומר זאת בחריפות יתירה:

כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים

רמב״ם, הלכות דעות ב, ג

עבודה זרה. על אבדן השליטה ברוח.

זה נשמע כהגזמה. עד שרואים כיצד מבארת זאת הגמרא.

האליל שבפנים

הגמרא מביאה פסוק:

לֹא־יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר

תהלים פא, י

לא יהיה אל זר בך. לא סביבך. בתוכך.

איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? משיבה הגמרא: זה יצר הרע.

התבונן מה קורה ברגע של כעס אמיתי. ה׳ נעלם מן העין. ומה שממלא את כל המראה הוא אני. רצוני. כבודי. הצורך שישמעו לי, עכשיו.

זהו האליל. ובאותו רגע, אנו משתחוים לו.

מול מה עומד הילד באמת

ועתה נחזור אל שלחן ארוחת הערב.

האב מבקש דבר טוב. ברכה. מצוה. הוא צודק לגמרי.

אבל מול מה עומד הילד באמת?

האם מול רצון ה׳? או מול אדם גדול שכבודו נפגע, שצריך לנצח, שצריך להוכיח מי כאן בעל הבית?

המלים מן התורה. השאלה היא מה מדבר מתוכן.

וכאן מקבל הפסוק משמעות שניה. האב מבקש מבנו להשתחוות. אבל אם הדרישה באה מתוך כעס, הוא מבקש מן הנער להשתחוות לאותו אֵל זָר שהוא עצמו השתחוה לו זה עתה.

יש ילדים שלא יעשו זאת.

ילדי דורנו

חז״ל ראו את הדור הזה מראש:

בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא

סוטה מט:

בעקבות משיחא, החוצפה תרבה.

בדרך כלל אנו קוראים זאת באופן אחד. הילדים בזמננו חצופים. פחות כבוד, פחות משמעת. ואנו רואים זאת בכל יום.

אבל יש צד נוסף, וצריך אומץ להביט בו.

חלק מן ההתנגדות שבילדינו אומר לנו משהו על עצמנו.

ילד בעל נשמה רגישה ונעלה מרגיש דברים שאינו יכול להסביר. אין לו מלים לכך. ייתכן שאינו יודע אפילו מה הוא מרגיש.

אבל הוא חש את ההבדל בין הורה המוליכו בנחת אל ה׳, לבין הורה הרוצה שיכנע לכעסו.

אחרי הראשון, הוא יכול ללכת.

בשני, לפעמים, הוא נלחם.

השאלה שמתחת

אין בכל זה כדי להכשיר את החוצפה. עדיין צריך לחנך את הילד. ולא כל מעשה של מרד בא מנשמה נעלה.

אבל כל עימות מעמיד לפני ההורה שאלה אחת, שקטה:

האם אני מגדל את הילד הזה לשם ה׳, או שאני נלחם על סמכותי שלי?

זו שאלה שאינה נוחה. והיא גם השאלה שמשנה את כל מה שבא אחריה.

כיצד המעגל מזין את עצמו

אתה מכיר את הדרך.

ההורה כועס. הילד מתעקש. ההורה מרגיש שזלזלו בו וכועס יותר. הילד מתמרד יותר.

כעס ← התנגדות ← יותר כעס ← יותר מרד

כל צד בטוח שהשני התחיל.

ההורה חושב: הילד הזה צריך ללמוד לציית. אולי. אבל גם להורה יש כאן לימוד.

כיצד להנהיג בלי כעס. כיצד לחנך בלי ישות. כיצד לעמוד על התורה בלי להפוך את התורה למריבה בין שני בני אדם.

והאחרון הוא הסכנה האמיתית.

נער שנלחם שנים עם אביו על התפלה אינו נלחם רק באביו. לאט לאט, בשקט, הוא לומד להילחם בתפלה.

תקיף מבחוץ, רגוע מבפנים

האם פירוש הדבר שאסור להורה להרים את קולו לעולם? לא. חז״ל לא היו תמימים. ילדים צריכים גבולות, ולפעמים צריכים הם להרגיש שקו נחצה.

שואלת הגמרא: כיצד הראו האמוראים הגדולים כעס, אחר שקראוהו עבודה זרה? והתשובה נפלאה. הם עשו זאת לְמִירְמָא אֵימְתָא, להטיל יראה בריאה בבתיהם, ומעולם לא איבדו שליטה.

רב יהודה שלף חוטים מבגדו.

רב אחא בר יעקב שבר כלים שבורים.

והרמב״ם עושה מזה הוראה ברורה לכל הורה:

יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס

רמב״ם, הלכות דעות ב, ג

יראה עצמו כועס בפניהם. אבל בפנים, דעתו מיושבת. כשחקן המשחק אדם כועס, ואינו כועס כלל.

זהו כל הסוד.

ה”לא” יכול להיות תקיף באותה מידה. העונש יכול להיות ממשי באותה מידה. אבל הוא בא מתוך אחריות, ולא מתוך כבוד פגוע.

אף בשעה שקולו מורם, ההורה עדיין משתחוה לה׳.

אותו שלחן, שוב

נחזור אל השלחן פעם נוספת.

אותו אב. אותו בן. אותו סירוב.

אבל הפעם, קודם שהוא משיב, האב נושם נשימה אחת. הוא מניח את כבודו הפגוע על השלחן, ליד צלחתו.

הוא נזכר מי הנער הזה: נשמה שה׳ הפקיד בידיו.

ושואל את עצמו שאלה אחרת.

מה ה׳ רוצה ממני עכשיו?

לא כיצד אכריע אותו?

אלא רק כיצד אוליכנו אל הדבר הנכון?

ייתכן שעדיין יאמר לא. ייתכן שעדיין יציב גבול ברור ויתן עונש. אבל הדברים יוצאים אחרת עכשיו. רגועים יותר. יציבים יותר. בלי הלהט.

והנער מרגיש זאת.

אין הוא עומד עוד מול אדם גדול הנלחם על שליטה. הוא עומד מול אב שהוא עצמו משתחוה לה׳.

אין שם במה להילחם.

יש רק אחרי מי ללכת.

להישען על אבינו

אותה משנה המזהירה על חוצפת הדור האחרון, על בן שאינו מתבייש מאביו, מסיימת בשאלה קצרה ובתשובתה:

וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם

משנה סוטה ט, טו

על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים.

וזו התשובה גם להורים.

הילדים המאתגרים אותנו ביותר אולי נותנים לנו את ההזדמנות הגדולה ביותר לגדול. כי הורה אינו יכול ללמד ילד להשתחוות לה׳ בשעה שישותו שלו יושבת בראש השלחן.

קודם שנבקש מילדינו לכוף את רצונם, עלינו לכוף את רצוננו.

ילד הרואה את אביו נשען על אביו שבשמים אינו צריך שיכריחוהו להשתחוות.

הוא משתחוה עמו.

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה