לֵב לָדַעַת

כתבים · עבודה

מי אני שאעשה מצוה?

תחילה אתה רואה כמה בלתי אפשרית המצוה לאדם כמוך. אחר כך אתה רואה שה׳ רוצה שתעשה אותה בכל זאת.

· 4 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים7 פרקים
  1. שתי דרכים להיכנס
  2. מדרגה ראשונה: יראה והכנעה
  3. מדרגה שניה: ה׳ רוצה בכל זאת
  4. מדרגה שלישית: לעשות בביטול
  5. מה שאין הכונה
  6. היראה המכינה
  7. חזרה אל התפילין

עשרים שנה הוא מניח תפילין בכל בוקר.

הבית שעל היד, הרצועות, הבית שעל הראש. ידיו מכירות את הדרך גם בלעדיו.

אבל הבוקר, משום מה, הוא נעצר באמצע. הוא מביט בבית השחור שבידו וחושב: בתוך זה כתובים דברי ה׳, בקדושה.

ואז עולה מחשבה מוזרה: ואני עומד לקשור זאת על זרועי. אני. עם כל מה שאני.

ברוב הבקרים המחשבה הזו אינה באה כלל. והפרי הארץ אומר שראוי שתבוא. לא כדי למנוע אותנו מן המצוה, אלא כדי להראות לנו כיצד לעשותה באמת.

שתי דרכים להיכנס

יש שתי דרכים לגשת אל מצוה.

הראשונה עוברת דרך עצמו. אני יודע כיצד עושים זאת. אני מבין זאת. אני מרגיש טוב ומסוגל. אני עושה דבר רוחני.

השניה עוברת דרך אמונה פשוטה. מי אני שאעשה דבר קדוש כזה? גדולתו האמיתית נעלמה ממני. לא כחותי הם שעושים אותי ראוי. אני רק עושה את רצון ה׳.

הראשונה שמה במרכז את ההרגשה שלי.

השניה שמה במרכז את צווי ה׳.

הפרי הארץ מלמד שיהודי צריך לבוא אל המצוה בדרך השניה. והוא מתאר את הדרך אליה בשלש מדרגות.

מדרגה ראשונה: יראה והכנעה

הכל מתחיל בראיה מהי מצוה באמת.

לא מטלה. לא סעיף שמסמנים עליו וי. דבר של קדושה עצומה, למעלה מהשגת האדם ולמעלה ממדרגתו.

וככל שהוא רואה זאת יותר, עולה בו שאלה:

מי אני, אדם גשמי, שאעשה דבר קדוש כל כך?

ועמה באה יראה. לא יראת העונש. יראה מסוג אחר: שמא יבוא אל המצוה בשכלו הרגיל והגשמי, ויעשה גם אותה גשמית. שמא ייקח דבר רוחני בעומק ויקטין אותו לעוד מעשה של הגוף.

הפרי הארץ מתייחס ליראה זו ברצינות. הוא כותב שכל מה שאדם משיג בעודו בגוף, סופו שהוא גשמי:

שֶׁהֲרֵי מַה שֶּׁמַּשִּׂיג בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּעוֹדוֹ בְּגוּף הוּא גַּשְׁמִי

פרי הארץ, אגרות א

נמצא שהיראה אמיתית. ואין היא חסרון באמונה.

היא המבט הישר הראשון על גדולתה האמיתית של המצוה.

מדרגה שניה: ה׳ רוצה בכל זאת

כאן בא המפנה.

לפי הבנתו שלו, אין הוא ראוי כלל. אין בכחו להוריד קדושה כזו לעולם. והוא יודע זאת.

ואז הוא נזכר: ה׳ בעצמו ציוני לעשות זאת.

לא למרות שאני גשמי. דוקא משום כך. ה׳ רוצה שקדושתו תגיע עד המדרגות התחתונות ביותר של הגשמיות, והדרך היחידה שהיא מגיעה לשם היא על ידי אדם כמוני.

הפרי הארץ מביא משל. התבונן בשפלים שבעבדי המלך. רחוקים הם מן המלך מאד מאד. לעולם לא ישבו על שלחנו ולא ידעו את עצותיו. ואף על פי כן:

מִן הַשְּׁפָלֵי שְׁפָלִים וְהַפְּחוּתִים שֶׁיֵּשׁ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וְהֵמָּה רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מִן הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עִקַּר עֲשִׂיָּתָם פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ

פרי הארץ, יתרו ב

כל עבודתם היא פקודת המלך. ועל ידי עבודתם הפשוטה והשפלה, אומר הפרי הארץ, יכולים הם להגיע עד מחשבתו של המלך עצמו.

זהו המפנה. האדם מפסיק להישען על הבנתו, ומתחיל להישען על רצון ה׳.

איני מבין כיצד אדם כמוני יכול להוריד קדושה לעולם הזה. אבל ה׳ מבין. וה׳ רוצה שאעשה זאת.

מדרגה שלישית: לעשות בביטול

עכשיו הוא עושה את המצוה בפועל.

וברגע הזה הוא מניח הכל בצד: חשבונותיו, הרגשותיו, ואפילו הבנתו היפה בגדולת המצוה.

לא משום שהיה בזה פסול. הם שהביאוהו עד הלום. אבל אין הם עוד הקרקע שעליה הוא עומד.

אין הוא עושה את המצוה משום שהוא מבין אותה. לא משום שהוא מרגיש מסוגל. לא משום שהוא מצפה להתעלות רוחנית.

הוא עושה אותה מטעם אחד בלבד:

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתִי, וַאֲנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ.

הפרי הארץ אומר שזו התכלית העליונה שאדם יכול להגיע אליה בעולם הזה:

אֲבָל הָעִקָּר שֶׁיַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי מִי שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ, וְזֶהוּ תַּכְלִית הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִי

פרי הארץ, אגרות א

לעשות מפני מי שאמר ונעשה רצונו. זהו הקצה שאדם יכול להגיע אליו.

זוהי אמונה פשוטה, הבאה לידי מעשה.

מה שאין הכונה

קל לטעות בזה.

אין הפרי הארץ אומר שהלימוד על המצוה מיותר. הלימוד הוא שפותח את עיניו לגדולתה מלכתחילה.

ואין הוא אומר שהרגשה טובה במצוה פסולה.

הסכנה היא רק דבר אחד: לעשות את ההבנה שלי, הבטחון העצמי שלי או הסיפוק הרוחני שלי ליסוד המצוה.

הלימוד והיראה מביאים את האדם לראות שאינו יכול לבוא אל המצוה על פי תנאיו שלו.

ואז האמונה הפשוטה מאפשרת לו לעשות את מה שהבנתו שלו אומרת שהוא למעלה ממנו.

היראה המכינה

עוד נקודה אחת, והיא החשובה מכולן.

היראה שבמדרגה הראשונה אינה טעות שיש להתגבר עליה. אינה חולשה שהאמונה צריכה לתקן.

היא ההכנה.

מי שלא הרגיש תחילה כמה המצוה למעלה ממנו, ייתכן שלא יגיע לעולם לביטול אמיתי. הוא יעשה את המצוה, אבל יעשה אותה דרך עצמו. בטוח בעצמו. נוח. וקצת במרכז.

רק מי שהרגיש מי אני? יכול לומר באמת אני עושה זאת רק משום שאתה ביקשת.

מי אני שאעשה דבר קדוש כל כך?

← ה׳ רוצה שאעשה זאת בכל זאת.

← לכן אני עושה זאת, פשוט משום שהוא ציוה.

חזרה אל התפילין

נחזור אל האיש שהתפילין בידו, ונעצר באמצע.

הוא הרגיש את השאלה. מי אני? הוא הניח לה להקטין אותו.

ועכשיו הוא נזכר מי ביקש ממנו לעשות זאת. לא הבנתו שלו. לא הרגשותיו של הבוקר הזה. המלך, היודע בדיוק מי הוא, ורוצה בכל זאת.

הוא כורך את הרצועה על זרועו.

אותה תנועה כמו בכל בוקר, עשרים שנה.

אבל הפעם, אין היא שלו.

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה