התורה היא רפואת הנפש
ילד יכול ללמוד תורה אלפי שעות ולשוב לביתו מבוהל, כועס וירא יותר. מה בדיוק אנו מלמדים אותו?
תוכן הענינים9 פרקים
צריכים אנו להתבונן מחדש מה פירוש ללמד תורה.
לפעמים מערכת החינוך שלנו עושה את התורה כמין לימוד אקדמי. הילד לומד לקרוא. הוא לומד את החומר, את הגמרא, את הקושיות והתירוצים. הוא נבחן, מקבל ציון, ועולה לכתה הבאה.
לכל זה יש ערך. אבל אין זו יכולה להיות הגדרת ההצלחה בחינוך התורה. התורה אינה ידיעות בלבד. התורה נועדה לשנות את האדם.
אמר דוד המלך:
תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ
תורת ה׳ שלמה היא; היא משיבה את הנפש.
מילה גדולה היא: משיבת נפש. תכלית התורה אינה להכניס עוד ידיעות אל המוח. תכליתה להשיב את הנפש: להרגיע אותה, לזכך אותה ולרומם אותה. לשנות את הדרך שבה האדם חושב, מרגיש, מדבר, מגיב, רוצה, ומתייחס לזולתו.
אם כן, מהו מלמד תורה?
מלמד תורה אינו מכונה למסירת ידיעות.
במובן מסוים, מלמד תורה הוא רופא הנפש. לא כרופא מקצועי, אלא אדם שתפקידו להשתמש בתורה כדי לעזור לאדם אחר להיות בריא יותר, מיושב יותר, ודבוק יותר בה׳. שהרי זו פעולתה של התורה.
אמרו חז״ל שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ומהם ענוה, שמחה, יראת שמים, ארך אפים, אהבת המקום, אהבת הבריות, והשמח בחלקו:
בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה… בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם… וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ… אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת
אין חז״ל מתארים את התלמיד המצליח כמי שמשיב מהר על השאלות. הם מתארים אדם מסוג אחר.
הלומד תורה צריך להיעשות לאט לאט עניו יותר, סבלן יותר, שמח יותר, רחמן יותר. פחות נשלט על ידי הישות שלו. מוכן יותר לקבל תוכחה. שלם יותר עם עצמו. אוהב את האמת יותר מן הנצחון. יכול יותר לאהוב יהודי אחר. דבוק יותר בה׳.
זהו פירוש הדבר שהתורה נכנסת באדם.
מבחנה של התורה
מכאן דרך אחרת לשפוט כתה.
רגילים אנו לשאול: האם למדו הילדים את החומר? האם סיימו את הסוגיא? האם קיבלו ציונים טובים?
שאלות אלו חשובות. אבל יש שאלה חשובה מהן:
מה קורה לנפשם של הילדים האלו בגלל התורה שהם לומדים?
אחרי שעה בכתה, האם הילד דבוק יותר בה׳? עניו יותר, שקט יותר, אוהב יותר? יודע יותר לשאת תסכול? מסוגל לראות את הישות שלו? האם הוא יוצא בהרגשה שהתורה מחיה את נפשו, או רק בידיעה נוספת?
אם ילד יכול ללמוד תורה אלפי שעות ולהיעשות מבוהל יותר, כועס יותר, גאה יותר וירא יותר, עלינו לשאול את עצמנו שאלה רצינית:
מה בדיוק אנו מלמדים אותו?
הפלא הגדול
יש כאן דבר שכמעט מעציב. ילד יכול לשבת כל היום בתוך החכמה המרפאת ביותר שבעולם, ולשוב לביתו במצב גרוע משהיה כשיצא.
כל היום למד:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד
הֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת
אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ
וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה
הוא למד על אמונה, בטחון, ענוה, סבלנות, חסד, מחילה, שליטה עצמית והכרת הטוב.
ואף על פי כן הוא שב לביתו כועס. הוא ירא מאד לטעות. הוא שונא את עצמו כשהוא נכשל. הוא משווה את עצמו לילדים אחרים בלי הפסק. הוא מרגיש שה׳ מאוכזב ממנו, שרבו מאוכזב ממנו, שערכו תלוי בציוניו, ושאם אינו מצליח אין הוא כלום.
זה צריך לעצור אותנו.
אין הבעיה שהילד צריך פחות תורה. אפשר שהבעיה היא שעדיין לא מצאנו את הדרך להביא את התורה אל המקום שבו הוא צריך אותה יותר מכל.
התורה צריכה להגיע אל הלב
נניח שיש רפואה שיש בה כל מה שהחולה צריך. אבל לעולם אין נותנים לו אותה באופן שיוכל לקבלה. מניחים את הבקבוק לידו ואומרים לו: “דע מה יש בתוכו”.
יכול הוא לשנן את כל רכיביה. יכול הוא להיבחן עליהם. יכול הוא לבאר בדיוק מה הרפואה אמורה לפעול.
אבל הוא לא נתרפא.
כך יכול לקרות בתורה. ילד יכול לדעת תורה בלי להניח לתורה לפעול בו. יכול הוא לדעת מה אומרת המשנה בלי לשאול: “מה ה׳ אומר לי על ידי המשנה הזו?”
יכול הוא ללמוד על סבלנות בלי לשים לב היכן ה׳ מבקש ממנו להיות סבלן יותר. יכול ללמוד על ענוה בלי לראות את הישות שלו, ועל אמונה בלי לשים לב במה הוא מפחד. יכול ללמוד בין אדם לחברו בלי להרגיש איך הוא נוהג בילד היושב לידו.
הידיעה נכנסה למוחו. אל נפשו לא הגיעה מעולם.
התפלה היא הדוגמא הברורה ביותר
התפלה אינה הופעה שבה ילד אומר סדר של מילים בלשון הקודש במשך רבע שעה. היא פגישה.
אדם עומד לפני ה׳ ומדבר אליו. מבקש את צרכיו. מודה לו. מודה במה שחסר לו. מוסר לו את דאגותיו, ושב ונקשר בו.
במובן זה, התפלה היא שעה של רפואת הנפש לפני ה׳. אדם נכנס בהרגשה אחת, וצריך לצאת אדם אחר.
אולי נכנס דואג, ויוצא בבטחון. אולי נכנס כועס, ויוצא בישוב הדעת. אולי נכנס מרגיש בודד, ויוצא בזכרון שה׳ עמו. אולי נכנס בהרגשה שהכל תלוי בו, ויוצא בזכרון שיש רבונו של עולם המנהיג את העולם.
אם ילד גומר להתפלל וכל מה שלמד הוא לבטא את המילים כראוי, לימדנו אותו לומר תפלה. לא בהכרח לימדנו אותו להתפלל.
תפקיד המלמד משתנה
כיון שרואים זאת, משתנה כל השקפתו של המלמד.
קודם שנכנס לכתה, לא ישאל הרבי רק “מה אלמד היום?” אלא ישאל גם:
“מה יהיו הילדים האלו בגלל מה שאלמד היום?”
ועמוק מזה:
“מה רוצה ה׳ לפעול בתוך הילדים האלו על ידי התורה הזו?”
ומעתה הגמרא היא יותר מקושיות ותירוצים. מחלוקת בין שני תנאים יכולה ללמד ילד איך לחלוק בלי לשנוא. הלכה יכולה ללמדו שלפעמים האמת דורשת כבישת היצר. מעשה בצדיק יכול להראות לו מה יכול אדם להיעשות. דבר מוסר יכול לתת לו מילים לישות שבו. לימוד על ה׳ יכול לתת לילד מפוחד מקום להניח בו את פחדו.
התורה נעשית מראה, מורה דרך, ורפואה.
הכתה כבית מלאכה לנפש
אולי עלינו לחדול מלחשוב על הכתה כמקום שבו מפקידים ידיעות בתוך ילדים, ולחשוב עליה כעל בית מלאכה לנפש.
הרבי אינו ממלא כלים. הוא עוסק עם בני אדם.
כל ילד נכנס כשהוא נושא עמו עולם שאינו נראה. אחד מפחד. אחד כועס. אחד מרגיש טפש. אחד מרגיש שהוא למעלה מכולם. אחד בודד. אחד משתוקק מאד שיחשיבוהו. אחד יש בו כחות גדולים אבל אינו מאמין בעצמו. אחד נאבק בקנאה. אחד נושא דבר שאיש אינו יודע עליו.
ובידי הרבי דבר שכחו גדול מאד: התורה.
השאלה אינה רק אם יכול הוא להביא את הילד להבין את התורה. השאלה היא אם יכול הוא לעזור לילד להרגיש מה התורה מבקשת לפעול בו.
התכלית היא הדביקות
וכל זה מוביל למקום אחד: הדביקות.
התכלית אינה ילדים היודעים הרבה תורה. התכלית היא בני אדם הדבוקים בה׳. ילד צריך לבוא לאט לאט לידיעה:
“ה׳ הוא מציאות ממש. ה׳ עמי. ה׳ משגיח עלי. ה׳ מבקש ממני דבר.”
“התורה היא דברו אלי. כשאני לומד, ה׳ מדבר אלי. כשאני מתפלל, אני מדבר אל ה׳.”
“כשאני עובד על מדותי, אני נעשה האדם שה׳ רוצה שאהיה.”
זהו חינוך התורה.
הציונים, הידיעות וההישגים חשובים. אבל הם הדרך, ולא המחוז. המחוז הוא אדם שנפשו נשתנתה על ידי התורה.
שאלה אחרת לכל רבי
אולי כל שיעור צריך שאלה אחת נוספת. לא רק:
“מה אני רוצה שידעו כשיגמר השיעור?”
אלא:
“מה אני רוצה שיהיו?”
ועמוק מזה: “איך התורה הזו צריכה להיטיב את חייהם מחר בבוקר?”
אם ילד לומד על סבלנות, היכן ישתמש בה? אם לומד על הכרת הטוב, במה ישים לב הלילה? אם לומד לדון לכף זכות, על מי יסתכל אחרת מחר? אם לומד על אמונה, במה יפחד פחות? אם לומד על ה׳, היכן ירגיש קרוב אליו יותר?
אז חדלה התורה להיות דבר שהילד יודע ונעשית דבר שהילד חי. ואולי זה ההבדל שבין ללמד ילד תורה לבין ללמדו איך לקבל תורה.
התורה אינה אמורה להישאר על הדף. היא אמורה להיכנס באדם. וכשהיא נכנסת, היא עושה מה שאמר לנו דוד המלך:
תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ
היא אינה עושה את הילד רק לחכם יותר. היא עושה אותו שלם.
הכתבים של השבוע, בכל ערב שבת
מכתב קצר אחד לפני שבת, ובו כל הכתבים החדשים. לא יותר.