לֵב לָדַעַת

כתבים · אמונה

מהי אמונה פשוטה באמת?

האחד עושה את המצוה בלי מחשבה, משום שמעולם לא הבין אותה. והשני עושה אותה בפשיטות, משום שהבין אותה כל כך לעומק.

· 3 דקות קריאה · תורגם מאנגלית

תוכן הענינים6 פרקים
  1. הדבר הפשוט ביותר הוא האחרון
  2. נח ואברהם
  3. הדרך בקצרה
  4. שני אנשים, מצוה אחת
  5. הצעד האחרון
  6. לעלות כדי להתבטל

ילד בחדר מרים את ידו.

“רבי, למה מנענעים את הלולב לכל הרוחות?”

הרבי מחייך. “משום שה׳ אמר כך. זוהי אמונה פשוטה.”

הילד מהנהן ומוריד את ידו. ובמקום כלשהו בתוכו נקלט לימוד: אמונה פשוטה פירושה שאין שואלים. אין חושבים יותר מדי. פשוט עושים.

רבים מאתנו גדלים עם הציור הזה. ואין הוא טעות, בדיוק.

אבל לדברי הפרי הארץ, אין זה אלא תחלת הדבר. אמונה פשוטה אמיתית אינה המקום שבו המחשבה נעצרת. היא המקום שאליו המחשבה מובילה.

הדבר הפשוט ביותר הוא האחרון

הפרי הארץ כותב דבר מפתיע על האמונה:

וְהִיא אַחֲרוֹנָה מִכָּל הַשְּׂכָלִים וּקְרוֹבָה אֵלֵינוּ יוֹתֵר

פרי הארץ, אגרות י

האמונה היא האחרונה שבכל ההשגות, והקרובה אלינו ביותר.

לא הצעד הראשון שעושים קודם שמתחילים לחשוב. אלא האחרון, שמגיעים אליו אחר שכל המחשבה נשלמה.

ועוד הוא אומר:

כִּי הָאֱמוּנָה אֵין לָהּ סוֹף, בָּהּ מַתְחִיל וּבָהּ מְסַיֵּם

פרי הארץ, אגרות י

באמונה מתחילים, ובאמונה מסיימים. אבל האמונה שבסוף אינה האמונה שבתחלה.

נח ואברהם

הפרי הארץ מראה את ההבדל בשני צדיקים.

נח היה צדיק בעל אמונה, אך בלא הבנה עמוקה. הוא היה תמים במעשיו, וה׳ האיר את דרכו.

אברהם היה אחרת:

אֲבָל אַבְרָהָם בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ עַל פִּי עִיּוּן וְהִתְבּוֹנְנוּת וְהָיָה הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּדֵעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל, וְאַחַר כָּל זֶה הָיָה תָּמִים בְּמַעֲשָׂיו שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה לְבַד

פרי הארץ, לך לך ח

בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו מתוך עיון וחיפוש. והלך וגדל בדעה, בבינה ובהשכל. ואחר כל זה היה תמים, פשוט ושלם, שהיא האמונה לבדה.

שניהם היו פשוטים בסוף. אבל האחד מעולם לא עלה. והשני עלה עד למעלה, ואז נעשה פשוט.

זהו ההבדל בין אמונה פשוטה לבין סתם חוסר מחשבה.

הדרך בקצרה

וכיצד מגיע אדם מזו לזו? בכל מצוה, הדרך אחת היא.

הוא לומד את גדלותה. הוא מרגיש את קטנותו לפניה. הוא ירא פן יהפוך דבר קדוש כל כך למעשה גשמי בעלמא. ואז נזכר שה׳ בעצמו צוה עליה, ועושה אותה בפשיטות, משום שה׳ אמר כך.

(שלש המדרגות של הפרי הארץ בגישה אל המצוה הן נושא למאמר בפני עצמו: מי אני שאעשה מצוה?)

שני אנשים, מצוה אחת

צייר לעצמך שני אנשים העושים אותה מצוה, זה לצד זה.

הראשון עושה אותה בלי מחשבה, משום שמעולם לא הבין את גדלותה.

השני עושה אותה באמונה פשוטה, משום שהבין את גדלותה כל כך לעומק, עד שהכיר שעליו לצאת מעבר להבנתו שלו.

מבחוץ הם נראים בדיוק אותו דבר.

מבפנים, רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

הצעד האחרון

וכאן מוליך אותנו הפרי הארץ צעד אחד נוסף, אל מקום שקל להחמיץ.

צייר לעצמך אדם שעמל הרבה על אמונתו. יום אחד הוא מרגיש זאת. עכשיו אני מבין. עכשיו אני מרגיש קרוב לה׳. השגתי משהו!

זהו רגע נאה. אבל הפרי הארץ מזהיר שגם הוא עלול להיות מכשול. כי ההתקשרות שהוא אוחז בה עשויה להיות כזו שבנה בתוך דמיונו שלו.

ה׳ הוא אין סוף. שום דבר שאדם מבין, מרגיש או מדמה אינו יכול להכיל אותו:

וּבֶאֱמֶת שֶׁאֵין שׁוּם הַשָּׂגָה מַשֶּׂגֶת וְתוֹפֶסֶת הַדְּבִיקוּת הָאֲמִתִּי בְּאֵין סוֹף בְּשׁוּם שֵׂכֶל, כָּל שֶׁכֵּן בְּהַרְגָּשָׁה וְתַעֲנוּג

פרי הארץ, ויקהל פקודי ג

שום השגה אינה תופסת את הדביקות האמיתית באין סוף. ועל אחת כמה וכמה לא הרגשה, ולא חוויה נעימה.

ואם כן, היכן היא הדביקות האמיתית?

הַדְּבִיקוּת הָאֲמִתִּי אַחַר הַמֻּרְגָּשׁ הוּא הַשֶּׁאֵינוֹ מֻרְגָּשׁ בְּשׁוּם תְּפִיסָה

פרי הארץ, ויקהל פקודי ג

הדביקות האמיתית היא למעלה מן המורגש. היא המקום שאין שום תפיסה יכולה להרגישו כלל, ומגיעים אליו באמונה בלא שום הרגשה, והיינו ביטול: שאדם מבטל את עצמו לגמרי.

התכלית מעולם לא היתה לבנות בראש ציור שלם של ה׳.

התכלית היא להניח את הציור.

לעלות כדי להתבטל

זוהי אפוא הדרך כולה.

מתחילים בכך שמשתמשים בהבנה כדי להתקרב אל ה׳. לומדים. חושבים. מרגישים את הגדלות, ומרגישים את הקטנות.

אבל ההתקשרות העליונה ביותר באה כשאדם מוסר אף את ההבנה הזו, ומוסר את עצמו כולו אל רְצוֹן ה׳.

לילד בחדר אמרו: אל תשאל, פשוט עשה.

והאיש הבוגר, שלמד, ותמה, ורעד, מגיע אל אותו מקום. גם הוא פשוט עושה.

אבל עכשיו הוא יודע מדוע לא נשאר עוד מה לשאול.

שיתוף המאמר

הדפסה כגליון

בחלון ההדפסה בחרו Save as PDF כדי לשמור עותק.

Esc לסגירה