כשעיתון יהודי משאיר אותך בחושך
כותבים יראים, מודעות של יראים, ואפילו מדור של דברי תורה. ומדוע סגרתיו באותה כבדות שאני מרגיש אחר קריאת עיתוני החוץ?
תוכן הענינים8 פרקים
לא מכבר קראתי עיתון יהודי. עיתון רגיל של יראים: מאמרים יהודיים, מודעות יהודיות, אנשים יהודים, עניינים יהודיים.
כשהנחתיו מידי, הרגשתי שפלות רוח משונה. כבדות, כמעט תחושה של אבדון. אותה הרגשה שבאה עלי לפעמים אחר קריאת עיתוני החוץ או גלישה ברשתות.
איך יכול עיתון יהודי להשאיר אותי בהרגשה כזו?
בלא ה׳
חזרתי והתבוננתי במה שקראתי באמת, והבחנתי בדבר. כמעט הכל היה ריק מה׳.
לא כפירה. שום דבר נגד התורה. היה אפילו מדור של דברי תורה אי שם באמצע. אבל עולמו הרגשי של העיתון היה עולם של צרות. אנשים נאבקים, מוסדות בקשיים, עניני מדינה, יוקר המחיה, משפחות שאינן עומדות בעומס, פרנסה שקשה למצוא, וחברה שהולכת ונעשית קשה מיום ליום.
ואז, בסוף המאמר, פסקה אחת: ודאי מוטל עלינו לזכור שהכל מאת ה׳.
אין זה דומה לחיים בעולם שה׳ נמצא בו.
ה׳ כהערת שוליים
צייר לעצמך מאמר שכל פסקה בו עוסקת במה שהשתבש, במי שגרם לו, מדוע הוא הולך ומחמיר, ומה עלינו לעשות. ובשורה האחרונה נוסף: אבל יודעים אנו שהכל בידי ה׳.
להלכה, ה׳ נמצא שם. להרגשה, הוא נעדר מן המאמר כולו ונוסף בסופו, כהערת שוליים.
ודבר זה חשוב יותר ממה שנדמה. השכל אינו קולט משפטים בלבד. הוא קולט השקפת עולם, את כל האוירה של מה שהוא קורא.
עולם אחר לגמרי
היהודי נועד לראות את העולם בעין אחרת לגמרי:
אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
איננו מבינים מדוע כל דבר קורה. אבל יודעים אנו שיש מנהיג, שאין דבר במקרה, ושהחיים אינם מלחמה בין מנהיגי המדינה, בעלי הבתים, המוסדות, הרופאים, יוקר המחיה והנסיבות. רבונו של עולם מנהיג את כל זה.
הקורא שתי שעות דברים שה׳ כמעט אינו נמצא בהם, נשמט שכלו אל עולם אחר. לא מפני שנעשה כופר, אלא מפני שהרגיל את עצמו לדרך מחשבה שה׳ אינו חלק ממנה. ואז הוא סוגר את העיתון, ונשמתו מרגישה שחסר דבר.
מה מלמדות המודעות
ולא המאמרים בלבד. גם המודעות.
רוב הפרסום עומד על שלשה דברים: קנאה, תאוה וכבוד. הבט בי. השג מה שיש לי. הרשם את כולם. התבלט. התפנק. אף אחת מהן אינה אומרת “אל תאמין בה׳”. אבל מתחת לכל אחת מונחת אותה בשורה: אושרך נמצא בחוץ, ועליך לקנותו. רכב טוב יותר, מטבח, מלבוש, סעודה, מעמד, תדמית.
קודם שראית את המודעה, היה לך טוב. לא חשבת על המטבח שלך, ולא אם אנשים מתפעלים ממך, ולא על אותה סופגניה. ואז באה המודעה ואומרת לך שחסר לך דבר, ועכשיו אתה מרגיש בחסרונו.
זהו כח המניע של הפרסום: לברוא חסרון, ואחר כך למכור את מילויו.
השרוי בזה זמן רב הולך בחייו ושואל מה חסר לי? במקום מה ניתן לי? וזהו היפך ממה שהתורה מרגילה אותנו לראות. התורה מלמדת אותנו להבחין בטובה, לומר תודה, ולדעת שה׳ משפיע בכל עת. לא להתעלם מן הקשיים, אלא שלא להניח לעולם לקשיים להיות הגדרת המציאות.
הוא נכנס אל הבית
ודבר זה חמור יותר כשנזכור היכן קוראים עיתונים אלו. הם באים אל הבית לשבת. הבעל קורא, האשה קוראת, הילדים מעיינים בו. אין הוא נותן למשפחה ידיעות בלבד. הוא בורא אוירה.
ייתכן שאדם לא יזכור משפט אחד, אבל יזכור איך הרגיש. האם יצא בהרגשה ה׳ דואג לי, או העולם מסוכן ועלי לשמור על עצמי? יש לי כל כך הרבה, או לכולם יש יותר ממני? מוקף אני באנשים שאני יכול לעזור להם, או עלי להרחיק ממני את צרות האחרים?
אין אלו הבדלים קטנים. עולמות שונים הם.
האמונה אינה תבלין
התורה מתארת את עצמה כך:
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכׇל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר
התורה נועדה לשנות את הדרך שבה אנו חווים את החיים: להביא ישוב הדעת, מנוחת הנפש, אמונה, בטחון והכרת הטוב. אין היא מעלימה כל קושי. אלא שהאדם העומד מול הקושי אינו עומד לבדו. הוא רואה את ה׳ בתוכו.
אבל פעמים רבות אנו נוהגים באמונה כבתבלין. מאמר על משבר במוסד, ואחריו ודאי עלינו לזכור את ה׳. מאמר על ממון, ואחריו צריכים אנו לבטחון. בס״ד בראש העמוד, סייעתא דשמיא אי שם באמצע, ונדמה לנו שעשינו אותו יהודי.
האמונה אינה קישוט. היא העין שדרכה נראית התמונה כולה. לא קושי ועמו ה׳, אלא ה׳, וכל מה שקורה בתוך עולמו.
כל האוחז בעט
זוהי אחריות על כל מי שעושה דברים יהודיים לרבים: כותבים, עורכים, מוציאים לאור, מפרסמים, וכל מי שעושה הקלטה, סרט או אתר. איננו מוסרים ידיעות בלבד. אנו מוסרים מחשבות, והמחשבות נעשות הרגשות, וההרגשות מעצבות את הדרך שבה אדם חי את חייו.
ולכן קודם שמפרסמים דבר, ראוי לשאול: במה אני מלמד את הקורא הזה להבחין, מה לחמוד, ממה לפחד, ומה להאמין על העולם? וכשיגמור, האם ירגיש קרוב יותר לה׳, או רחוק יותר?
אין זה אומר שכל מאמר צריך להיעשות שיחת מוסר, וה׳ נפלא! מוצמד לכל פסקה. אלא שאפשר לכתוב על קשיים אמיתיים בלי להעלים את ה׳. על עניות, ועדיין לראות חסד. על מסחר, ועדיין לראות השגחה. על חולי, ועדיין לדעת שאין השליטה בידינו. על עניני מדינה, בלי לעשות את מנהיגי המדינה למנהיגו של עולם. על ממון, בלי לעשות את הממון למבטחנו. ומודעות שאינן מוסיפות להזין קנאה, תאוה וכבוד.
מה אמר לי החושך
כשהנחתי את העיתון ההוא, לא יכולתי להסביר את הכבדות. עתה נראה לי שנשמתי הבחינה במה שנעלם משכלי. שעה או שתים חייתי בעולם שיש בו הרבה יהודים והרבה מלים יהודיות, אבל מעט מאד ה׳.
עולם בלא ה׳ באמת מפחיד הוא. אם הכל במקרה, אם בני אדם שולטים בכל, אם הממון מכריע את עתידנו, אם אשרנו תלוי במה שיש לנו, ודאי שנרגיש חושך.
החזר את ה׳ אל התמונה, ושום דבר בחוץ אינו משתנה. אותם חשבונות, אותם מוסדות, אותם עניני מדינה, אותם נסיונות. אבל עכשיו ה׳ כאן, ומשם מתחילה המנוחה.
המבחן האמיתי של עיתון יהודי אינו כמה דברי תורה יש בתוכו. אלא מה קורה לנשמתו של יהודי כשהוא סוגר אותו.
הכתבים של השבוע, בכל ערב שבת
מכתב קצר אחד לפני שבת, ובו כל הכתבים החדשים. לא יותר.