מדוע רצה יצחק לברך את עשו
עשו היה רחוק מן הדרך, ויצחק בכל זאת רצה לברכו. מה ידע יצחק על חינוך הבנים שאנו שוכחים פעם אחר פעם?
תוכן הענינים7 פרקים
בנך נכנס הביתה אחרי הלימודים.
אינו אומר שלום. הוא משליך את תיקו במסדרון, ותוך חמש דקות כבר הוא רב עם אחותו. כשאתה מבקש ממנו לעזור לערוך את השלחן, הוא מתפרץ: “למה תמיד אני? תמיד אתה מתנפל דוקא עלי.”
משהו עולה בלבך. אתה מרגיש את קולך מתכונן.
קודם שהוא יוצא, הבט באב אחד שבפרשת השבוע, שהיה לו בן קשה הרבה יותר משלך.
ברכה לעשו?
התורה אומרת בפשטות:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב
ואחר כך, כשיצחק מזקין, הוא קורא לעשו לתת לו את הברכות.
עשו. זה ששקוע היה עד צווארו בכל רע.
מדוע ירצה צדיק כיצחק לברך אותו? משיב האור החיים:
וְטַעַם יִצְחָק שֶׁהָיָה חָפֵץ לְבָרֵךְ עֵשָׂו הָרָשָׁע, כִּי חָשַׁב שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַבְּרָכוֹת יִתְהַפֵּךְ לְמִדַּת הַטּוֹב וְיֵיטִיב דְּרָכָיו, כִּי הַצַּדִּיקִים יִכְאֲבוּ בַּעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם רֶשַׁע, וְהָיָה מִשְׁתַּדֵּל עִמּוֹ לְהֵיטִיב, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מוֹעִיל
יצחק חשב שעל ידי הברכות יתהפך עשו לטוב ויתקן את דרכיו. כי הצדיקים כואבים כשבניהם עושים רע. ולכן השתדל להיטיב עמו, ואפשר שהיה מועיל.
קרא זאת שוב. לא “כעס עליו”. לא “התייאש ממנו”. הוא כאב עליו, ועל הכאב הזה השיב בברכה.
מתוך כעס אי אפשר לברך
יצחק היה מדת הגבורה, מדת הדין. לא היה אב רך ש”הכל מותר” אצלו. הוא ידע היטב מה עשו עושה, ולבו נשבר בקרבו.
אבל לא כעס על עשו בשל כך.
ודבר זה חשוב, כי אדם השרוי בכעס אינו יכול לברך. הכעס סוגר את הלב, והברכה יוצאת מלב פתוח. אילו היה יצחק זועם על בנו, לא היה יכול לברכו כלל.
ועשה יצחק דבר שקשה לנו מאד. הוא הפריד בין הבן לבין מעשיו. ראה את הרע בבירור, הרגיש אותו בעומק, ועדיין ראה את עשו, את הנשמה שמתחת, ורצה להעלותו.
מהו “רע” באמת
שים לב ללשון האור החיים: בַּעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם רֶשַׁע. הצדיקים כואבים כשבניהם עושים רע.
רע בעיני ה׳. לא “רע” משום שביישני בבית הכנסת. לא משום שהוא מוציא שם רע למשפחה, או מקלקל את תכניותי לעתידו, או משום שאמרתי דבר ולא שמע לי.
וכן הוא באהבתם של יצחק ורבקה. כשהתורה אומרת שהורה אהב את בנו, אין זו האהבה הרגילה לילד שמביא נחת או עושה כל מה שאומרים לו. רש״י מפרש שעשו צד את לבו של יצחק בפיו. הוא דיבר כמי שמדקדק במצוות. מה שאהב יצחק הוא מה שהאמין שהוא קרבה לה׳.
אצל צדיק אין אלא מדה אחת: האם הילד הזה מתקרב אל ה׳, או מתרחק ממנו?
מה הילד שומע באמת
וכאן הדבר כואב.
הילדים מודדים את ערך עצמם לפי אהבת הוריהם. זו המראה שבה הם רואים את עצמם.
ולכן כשהורה מוכיח מתוך כעס, אין הילד שומע “המעשה הזה רע”. הוא שומע דבר פשוט הרבה יותר וקשה הרבה יותר: אבא אינו אוהב אותי. אמא שונאת אותי.
אולי לא יאמר זאת לעולם. אבל הוא נושא את זה. לפעמים כל ימי חייו.
ורואים זאת בבתים רבים. יש הורה אחד שהילד הולך אליו, והורה אחד שהוא מתרחק ממנו. בדרך כלל אין זה תלוי כל כך במי מקפיד יותר. זה תלוי במה שכל הורה מרגיש כלפי הילד בלבו.
ילד שמוכיחים אותו מתוך כעס מתחיל לראות באותו הורה דבר המעורר את כאבו: תזכורת כמה אינו אהוב. ולכן הוא מתרחק.
הילד מרגיש
את זה אי אפשר לזייף.
הורה יכול לחייך כל היום ולא להוציא מפיו מלה קשה אחת, והילד ירגיש בכל זאת אם יש טינה מתחת. והורה יכול להיות תקיף, לומר לא ולתת עונש של ממש, והילד ירגיש בכל זאת שאוהבים אותו, אם האהבה אמיתית.
אין זה במלים. הילדים חשים.
החובות הלבבות מבאר מה עושה את ההבדל. הוא כותב על חובות האדם לאשתו ולבני ביתו, ובכללן ללמדם מה שטוב להם בתורה ובעולם, ואומר מדוע צריך לעשות זאת:
לֹא לְיַחֵל הַגְּמוּל מֵהֶם וְלֹא לְקַדֵּם אֶצְלָם וְלֹא מֵאַהֲבָתוֹ בִּכְבוֹדָם וְשִׁבְחָם וְלֹא לְהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם אַךְ לְקַיֵּם מִצְוַת הַבּוֹרֵא
לא כדי לקבל מהם גמול. לא בשביל כבודם ושבחם. לא כדי להשתרר עליהם. אלא רק לקיים מצות הבורא.
ואחר כך הוא אומר מה יוצא מכל דרך:
כִּי מִי שֶׁתִּהְיֶה דַּעְתּוֹ בַּעֲשׂוֹתוֹ חֶפְצֵיהֶם עַל אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁזָּכַרְנוּ תְּחִלָּה לֹא יַשִּׂיג רְצוֹנוֹ מֵהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִיגַע לָרִיק… וְאִם הוּא נוֹהֵג בָּזֶה לַעֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים בִּלְבַד יַעַזְרֵם הָאֱלֹקִים לִגְמֹל אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיָשִׂים בְּפִיהֶם שִׁבְחוֹ וְיִגְדַּל עִנְיָנוֹ בְּעֵינֵיהֶם
ההורה שעושה זאת לשם שליטה, לשם כבוד, כדי לנצח, לא ישיג רצונו מהם. הוא ייגע לריק.
וההורה שעושה זאת רק לעבודת ה׳: ה׳ עוזר לבנים לגמול לו. הוא שם את שבחו בפיהם. והם מכבדים אותו.
הדבר שעליו נלחם ההורה הכועס, הכבוד, בא רק להורה שחדל להילחם עליו.
להוכיח את המעשה, לברך את הילד
ואם כן, כיצד נלך בדרכי יצחק?
הפרד בין הילד לבין מעשיו. המריבות, החוצפה וכפיות הטובה הן מעשים. הן חולפות. הילד הוא נשמה, והיא אינה חולפת.
הוכח את המעשה, בנחת. אמור לא. העמד את הגבול. תן את העונש. אבל משום שה׳ ציוה אותך להדריך את הילד הזה, ולא משום שהוא המרה את פיך ועכשיו אתה צריך לנצח.
בדוק את לבך קודם שתדבר. האם אני עושה זאת בשבילו, או בשבילי? לטובתו, או בשביל הסדר שלי, גאותי, צדקתי?
ברך אותו. הבט מעבר למה שעשה היום וראה מי הוא באמת, את הכחות שה׳ נטע בו. תן לו להרגיש שאתה רואה אותם.
הורה שמוכיח לשם עניניו שלו עובד את עצמו. הורה שמוכיח משום שה׳ ביקש ממנו עובד את ה׳. והילד יודע תמיד מי מהם עומד לפניו.
שוב ליד השלחן
בנך עדיין עומד שם. “למה תמיד אני?”
הפעם, קודם שהכעס יוצא, אתה נושם נשימה אחת. אתה נזכר ביצחק, כואב על עשו, ומושיט יד אל ברכה במקום אל עונש.
ואתה עדיין אומר: “אצלנו לא מדברים כך. בבקשה, ערוך את השלחן.”
אבל קולך רגוע. לבך פתוח. אינך נלחם בו. אתה מדריך אותו.
ובמקום כלשהו בפנים, הוא מרגיש את ההבדל. לא אב שעומד נגדו, אלא אב שעומד לצדו, אפילו עכשיו.
זו הברכה.
הכתבים של השבוע, בכל ערב שבת
מכתב קצר אחד לפני שבת, ובו כל הכתבים החדשים. לא יותר.